<h1>ענינים שונים לתלמיד הרשב"א סימן ח'</h1>
<h2>דף מח:</h2>
צרכי חולה שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה, ודעת האחרונים דווקא לגוי שאין שביתתו עליך, אבל עבדים שלנו כגון ישמעאלים שהן שלנו אסור לעשות על ידן שהרי אנו מצווין על שביתתן דבר תורה. כדאמרינן בפרק החולץ (יבמות מ"ח ע"ב) ת"ר מקיימין עבדים שאינם מולים דברי רבי ישמעאל רבי עקיבא אומר אין מקיימין, אמר לו רבי ישמעאל הרי הוא אומר (שמות כ"ג) וינפש בן אמתך כלומר ובעבד ערל מיירי כדאיתא התם, ואהדר ליה רבי עקיבא בלוקח עבד בין השמשות ולא הספיק למולו הכתוב מדבר. דאלמא ש"מ דעבד ערל מצווין אנו על שביתתו דבר תורה, וכיון שכן לא מצינו איסורי תורה מותרין לחולה שאין בו סכנה. ורבינו הגדול ז"ל היה מוסיף לאסור אף בעבד שאינו שלו כיון שהוא עבד של ישראל, דעבד ערל ותושב שניהם אסורין לעשות מלאכתנו באמירה שלנו מדאוריי', כמו שהסכימו המפרשים בשמעתא דפרק החולץ וכדמשמע בפרק ארבעה מחוסרי כפרה שאמרו (כריתות ט' ע"א) בגר תושב ועבד ואמה עושין מלאכה לעצמן כישראל בחול, הא לישראל לא. וכיון שכן מה תושב אסור אע"פ שאין רשותו עליו אף עבד אע"פ שאין רשות איש זה עליו אסור. זהו דעת הראשונים ועל כן היו מוחין לבשל על ידי ישמעאלים עבדים בשבת לחולה שאין בו סכנה. והביאם לידי כך מפני שהיו סוברין דעבד ערל דשמעתין דבפרק החולץ ר"ל ערל העובד לע"ז שלו.
אבל יש לי בדבריהם מקום עיון, דאי בערל העובד ע"ז איירי היכי לימא רבי ישמעאל שמקיימין אותן, והא ודאי אסור הוא דגר תושב מפני כן נקרא תושב שמותר להושיבו בינינו על ידי קבלת שבע מצות הא לאו הכי לא. ומי לא עסקינן שהעבד הזה הוא משבעה עממין שאסור להושיבו בינינו בלי קבלה לכולי עלמא, ובשאר עממין נמי שאסור להושיבן בינינו עד שיקבלו שבע מצות כמו שנראה מפורש ממה שכתב רש"י ז"ל גבי (דברים כ') למען אשר [לא] ילמדו, הא למדת, שאם חוזרין בתשובה מקבלין אותן. ועוד אמאי מפקינן בההיא שמעתא עובד לע"ז בלשון ערל והמקבל שבע מצוות בלשון מהול, וכי המילה בשבע מצות תליא.
על כן נראה דעבד ערל שאנו מצווין על שביתתו דווקא כשהוא קבל עליו שבע מצות, הא לאו הכי אין אנו מצווין על שביתתו בין ערל ומהול אלא שזה מל וזה לא מל. אבל כשם שהמהול קבל עליו שבע מצות אף הערל כן, כדכתיב (ויקרא כ"ה) וגם מבני התושבים הגרים עמכם ומתרגמינן ואף מבני התושבים תותביא ערליא, ואינו נקרא תושב אלא בקבלת שבע מצות כמו שכתבתי, והיינו נמי דקרי גר תושב משום דדמי ליה דהכי דרשינן (יבמות מ"ח ע"ב) וינפש בן אמתך זה עבד ערל, והגר זה גר תושב.
ואי קשיא אי ההיא שמעתתא כולה בעבד שקבל שבע מצות אמאי קאמר רבי עקיבא אין מקיימין. י"ל משום דאברהם אבינו נצטוה (בראשית י"ז) המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך, דבלאו מילה היה אסור לשהותן. ואל תתמה שהרי יש במילה חומרא אחרת שמילת זכריו ועבדיו מעכבתו מלאכול בפסח אע"פ שקבלו שבע מצות. וכן נראה מדברי הר"ם ז"ל שכתב (הלכ' עבדים פ"ח הי"ב) הלוקח עבד מן הגויים וכו' ואם לא רצה מגלגל עמו שנים עשר חודש ומוכרו לגויים ואסור לקיימו יותר. ואם התנה מתחילה שלא ימול ולא יטבול אלא כגר תושב מותר לקיימו בעבדות כשהוא גר תושב, ואין מקיימין עבד כזה אלא בזמן היובל ע"כ. דאלמא אף בשהתנה אין מקיימין אלא כשהוא בן נח, הלכך בשלא התנה לרבי ישמעאל (בהכין היא דלא התנה לר' ישמעאל) כהתנה לרבי עקיבא. ולפי דבריו למדנו שעבדים ישמעאלים הללו מותרין לבשל לחולה שאין בו סכנה ואפילו היה רבם, שאין אנו חייבין בשביתתן דבר תורה, אלא אמירתנו אסורה מדרבנן דאמירה לגוי שבות, ובמקום חולי שרו איסורא דרבנן.
ובקשתי לי חבר ומצאתי רב שהרמב"ן ז"ל כתב בספר תורת האדם גבי קבורת מת דאסורה ביו"ט ראשון על ידי ישראל ועל ידי עבדיהם, כיון שאנו מצווין על שביתתן וכתב שם הרב כלשון הזה, אלא שאני אומר עבד ערל גוי עובד לע"ז שלו שאינו תושב אינו בכלל איסור, שלא הזהירה תורה אלא תושבים שהרי קבלו [עליהם] שבע מצות, והזהירה תורה על שביתתן [בשבת] לצורך ישראל ע"כ, וזכינו לומר כדבריו. ובמה שכתבנו יבוא עוד מנהג העולם כדינו, שנהגו להניח עבדיהם לעשות בשבת מאבות מלאכות כהבאת מים דרך רשות הרבים והרבה ענינים כיוצא באלו. ולדעת הראשונים היה אסור דעבד אדעתיה דמריה עביד והרי הוא מצווה על שביתתו ואסור דומיא דההיא דתנן (שבת קכ"א ע"א) קטן שבא לכבות אין שומעין לו, דקטן אדעתא דאבוה עביד ושביתתו עליך. אלא הדבר כמו שאמרנו שאין אנו מצווין על שביתתן.
והא שמעתתא הואיל ואתאי לידן נימא בה הלכתא מילתא, דלענין פלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא קיימא לן כרבי עקיבא דהלכה כמותו מחברו, ואם כן הרי מנהגנו צ"ע, שאנו נוהגין לקיים עבדים אלו העובדים לע"ז שלהם. ואם נפשך לומר מפני שאין אנו רשאין לגיירם מפני אימת המלכות והוה ליה כלוקח עבד על מנת שלא (לשחררו) [למולו] דשרי כדאיתא בההיא שמעתתא (יבמות מ"ח ע"ב). אם כן מה נעשה לכמה מקומות בגולה שיש להם רשות מצד המלכות לגיירם, ואולי נאמר מפני שלכולי עלמא יש זמן שיכול האדון לכוף עבדו להכנס תחת כנפי השכינה, שהרי לרבי שמעון בן אליעזר יכול לכופו בטבילת העבדות ואחר כן בשל שחרור, ולרבנן יכול לכופו בטבילת השחרור מיהא. וכיון שכן שמעינן ממילא שאין דין זה של איסור קיום נוהג, אלא בזמן שיד ישראל תקיפה על האומות או לכל הפחות בזמן שאנו רשאין לכופן. והלכך בזמן הזה אין לך מקום שנהא רשאין לכופן מפני אימת מלך ושרים, הלכך אין דין מצוה זו נוהגת כלל עכשיו. ולא אמרינן כיון שאינו יכול לכופן יתחייב לשלחן שלא ידורו עמו כלל, אלא רשאי הוא לקיימן שלא נצטוינו בכיוצא [בזה] בזמן הזה במצוה זו כלל.
